למה עדיין יש בעולם אנשים טיפשים ומכוערים?

אני אוהד ניקס. אני אוהב את הניקס. מת עליהם, מכור. באש ובמים, הפסדים והפסדים… תמיד…

אבל מה זה אוהד? מה זה אוהד ניקס? מה זאת אהבה? ולמה אנשים טיפשים ומכוערים מופיעים כבר בכותרת, ולא פרחים ודברים יפים?

פלאשבק. נהריה, סלון קטן בורגני של שנות ה80, כוננית עם זכוכית, שטיח חום משובץ, ילד בן עשר, שיער שחור, תמים. יש לו מנטור, בן 13.

"באמריקה יש כדורסל אחר. יותר מקבוצה אחת, משחקים מדהים. האלופה שם היא אלופת העולם!"

"ומי הכי טובה?"

"שם זה אחרת, אין מכבי. אתה צריך לבחור קבוצה ולאהוב אותה תמיד, גם כשהיא מפסידה".

"את מי אתה אוהב?"

את דטרויט, אז תבחר אחרת"

"את מי כדאי?"

"יש את ניו יורק, הם בחרו עכשיו את יואינג. הוא מעולה, גם בהתקפה ובהגנה הוא קיר".

"טוב, אז אני אוהב את ניו יורק. איך עוד קוראים להם?"

"ניקס." צמרמורת. לחלוחית בלב, שהוא העין של הגברים המבוגרים.

החל בבוקר המחרת ריצה לאותיות הקטנות. בתחתית מעריב – לוס אנג'לס – ניו יורק: 106 – 85. (וורתי 26, יואינג 28, 6 ריב')

זה הספיק. יואינג קלע יותר מוורתי, גם זה סוג של ניצחון. ברור שבקבוצה אנחנו פחות טובים, אבל ביואינג אין עלינו.

אחר כך הגיע מארק ג'קסון , רוקי השנה, ונבעט כי היה שחצן מסריח שכיוון עונשין עם היד, וקני סקייווקר היה מלך ההטבעות, מה שאחרים קוראים אלוף, אבל אצלנו מחוסר תארים הפך למונרכיה, ויואינג היה גדול, ושבר לנו את הלב, וסטארקס, ומייסון וחברים. וסדרות גמר, ופלייאוף, וכמעט אליפות, ושנים ארוכות של נוהל בחירת "הקבוצה שלי לצרכי פלייאוף כי הניקס שוב פספסו אבל מה זה משנה כי את בחירת הדראפט שלנו איזיאה מכר מזמן".

האויבים היו אויבים. רג'י היה גודזילה וג'ורדן קינג קונג, וכשהם הגיעו לעיר רעדנו. שנאתי אותם כי הם הרגו אותנו ורקדו, וניצחנו אותם ורקדנו לפנות בוקר בסלון על השטיח המשובץ.

הפיסקאות הקודמות הן הספר שאכתוב בעוד שלושים שנה, כשאצא לפנסיה והניקס בהובלת דיאנדרה יואינג יודחו בסיבוב השני. לא כרגע. כרגע באנו לדבר על הגנטיקה של האהבה.

פלאשבק. לפנות בוקר בארץ הקודש. אי שם שיוויון. ניקס שיקגו, עם 0.6 שניות, כדור מהצד לטובים. טרנט טאקר, 6 לנצח, מקבל את הכדור, מסתובב, מטעה, מכדרר, מסתובב, מכדרר, מטעה, מכין קפה, סנדביץ' לילדה, זורק קולע. בחיים לא בזמן. סל נחשב, W בטופס. למחרת שונה החוק, אבל הW נשאר על הקיר.

טאקר לנצח יהיה ווינר מאז. יואינג לנצח לוזר מאז הפינגרול מול אינדיאנה. שלא לדבר על ליי אפ סמית. ליי אפ סמית החטיא, נחסם, נחטף, ננשך, נלעס, נבלע, עוכל והוקא ארבע פעמים בזמן של עיטוש קטן. פאול לא נשרק, עקבותיו לא נודעו מאז. יש מי שאומר שבלילות אפלים במיוחד בוקעת זעקה חלושה מההדסון.

אתם מבינים? זו שירה של אוהד. לברון אולי צ'וקר, ואולי מכונה פיזית מרשימה. ג'ורדן אלוהים, איזיאה עם לב, מג'יק הרכז הגדול בהיסטוריה, או סטוקטון, דאנקן מספר ארבע, פיל ג'קסון הכי גדול למרות שטקס ווינטר המציא את המשולש, פופ הוא גאון או פלח או מאמן משחק גרוע, וספולסטרה שלא נדע… פלוץ ברוח. היום הם כאן מחר על נייר מחרתיים סביב הקרפיון לצהריים.

הניקס זה לתמיד. אהבה זה לתמיד. אהבה זה לא בגלל יופי.

אם דרווין צדק, ובגדול אני איתו, אבל אם הוא צדק אז אחרי כמה רבבות דורות סביר להניח שהיו נבחרים ונשארים החכמים, היפים והאמיצים.

תסתכלו על דני גרין. תסתכלו על שולמית אלוני. תסתכלו עלינו, אוהדי הניקס.

נראה את דרווין מסביר את זה.

דני גרין, שולמית אלוני, אוהדי ניקס… האבולוציה מסתכלת ומגרדת בראש. לאלה יש הסבר אחר.

קוראים לזה אהבה.

ומי שלא שמע קיקי, ג'וני וג'ראלד והרגיש בגרון, ומי שלא, בשביל המנטור שלי, ראה על דף איזיאה, ביל, דניס וג'ון והחמיץ פעימה, מי שלא הרגיש את אלה לא ידע אהבה לקבוצה.

אני מאחל לקטנים שבינינו אהבה. ולגדולים, צר לי. מאוחר מדי.

אהבה מתחילים בהתחלה.

בפעם הבאה נחשוב מה זאת אהבה ואיזה יופי היה ב-1994.